<h1>ספר החינוך מצוה שנ"ב</h1>
<h2>דף ד:</h2>
להיות התמורה קדש, כלומר הממר בהמת קרבנו בבהמה אחרת כגון שאמר זו תהיה לקרבן תמורת זו, שתהיינה היא והתמורה שתיהן קדש, שנאמר [ויקרא כ"ז] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קדש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה הוא אמרם זכרונם לברכה במסכת תמורה [ד' ע"ב] בענין ממר לא אתי עשה ועקר תרי לאוי, כלומר שהמניעה בתמורה נכפלה שני פעמים שנאמר [שם] לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא אתי עשה דוהיה הוא ותמורתו עקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא. משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקדש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליה בסדר ויקחו לי תרומה עשה א'. שם תראה על צד הפשט כוונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהוג בקדש, ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת ענין הקדש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה ותהיה להפך שתתפשט יותר ותתפוש הכל. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חומש בפדיון הקדש שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע שטבעו להרבות קנייניו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש איפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משיוויו לפיכך יוסיף חומש, וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה ואם יותן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו. ועוד האריך בענין זה וכתב אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הן ראוי אתה להתבונן בהן (על) [כל] שאתה יכול ליתן בו טעם תן, ויזכר הרב לטובה שסייע ידי עם דבריו במלאכתי זאת.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [תמורה י"ז ע"א] הממר בכלאים או בטרפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה לפי שיש במינה קרבן. ומה שאמרו [שם ט' ע"א] שאין אדם ממר בהמתו בקרבן שאינו שלו אבל אם אמר בעל קרבן כל הרוצה להמיר ימיר ממר בה כל אדם. והממר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, ודקדקו זכרונם לברכה [שם י"ג ע"א] עם הפירוש המקובל הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כלן תמורה ולוקה על כל אחת. והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קדשי גוים עושין תמורה מן התורה אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר. והכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים. ומה שאמרו כיצד דין התמורה ליקרב ודין ולדותיה וולדי וולדות, ויתר פרטיה מבוארין במסכת תמורה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר בראשונה ובתמורתה, ביטל עשה מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקדש.
